תערוכת היחיד של אליהו אריק בוקובזה, "עניין משפחתי", פותחת צוהר להיסטוריה ולתרבות של הקהילה היהודית התוניסאית בסוף המאה ה19- ותחילת המאה ה-20, אגב התמקדות בסיפור האישי של הורי האמן שעברו מתוניסיה לפריז ומשם עלו לישראל. התערוכה מזמינה את המבקרים להיכנס לבית של משפחה יהודית טיפוסית מהעיר תוניס, והיא מתבססת על סיפורים, רסיסי זיכרונות, ממצאים מהשטח וחומרים ארכיוניים מהמורשת המשפחתית של האמן וממורשת הקהילה היהודית של תוניסיה.

שם התערוכה נבחר בזכות כפל המשמעות שהוא נושא: המורשת של הקהילה, ובתוכה משפחתו של האמן, הנלמדת מעובדות וממחקרים; ועניין שהוא מצב, לעיתים בעייתי, הנדון במרחב הפרטי והאינטימי של המשפחה והנסמך על שברי זיכרונות ביוגרפיים של בוקובזה ועל פרשנותו הסובייקטיבית. שתי המשמעויות משתקפות במנעד אופני הצפייה בתערוכה: החל בצפייה אתנוגרפית בחפצים מסודרים במתקני תצוגה וכלה בצפייה אינטימית בבני המשפחה בשנתם ובכלי מיטה רקומים התלויים על חבלי הכביסה והמתייבשים בשמש. מכלול הדמויות והחפצים במיצבי התערוכה מצרפים את הצופים לסיור במרחב פרטי ומדומיין החושף רגעים אינטימיים ואף מנהגים ומוסכמות המשקפים והמדגישים את הייחוד של בני קהילת תוניסיה בסוף המאה ה19- ותחילת המאה ה-20, קהילה ייחודית בזכות מפגש בין-תרבותי של התרבות המקומית, התרבות המערבית של צרפת שחלחלה בעקבות הפיכתה של תוניסיה למדינת חסות צרפתית בשנת 1881, והערכים היהודיים והציוניים.

חלל המוזאון חולק לחדרים על פי תוכנית של בית טיפוסי בקהילה: חדר אוכל, מטבח, חדר שינה וחדר ילדים. דמות אחת או יותר מבני המשפחה נוכחים בכל חדר ברגע אחד של שגרת היום-יום באמצעות סרטי וידיאו-אנימציה. המרחב הציבורי מחוץ לבית משתקף בשתי עבודות נוספות: האחת מציגה חלון המביט אל נוף של מבני ציבור מוסלמיים, בתי מגורים וים כחול; והשנייה מציגה מצבה בבית קברות יהודי, וממנה עולה קולה של אם הקבורה תחתיה והמשוחחת עם בנה האהוב.

בכל אחד מחדרי הבית מוצג מיצב אחד או יותר המשלבים עבודות עכשוויות בחפצים שהובאו על ידי בני משפחת בוקובזה מתוניסיה לצרפת ומאוחר יותר לישראל. מקצתם כלי בית, אך רובם חפצים מהנדוניה של אמו של האמן. אף שהם חפצים שימושיים, הם הובאו לארץ לא בשל ערכם השימושי, אלא בשל ערך סמלי ונוסטלגי, כמעט חפצי קודש. הוריו הבינו שלא יוכלו לשוב ולבקר בתוניסיה, ולכן החפצים ממלאים צורך נפשי לשאת עימם את המורשת הפרטית והקהילתית של מולדת שאבדה להם, לרבות עלייה לקברי בני המשפחה. בוקובזה רואה בחפצים אלה "שרידים" פיזיים הנושאים את זכר התרבות והמדינה שנותרו מאחור, ולכן בחר בהם כעוגן וכנקודת מוצא לסיפורים ולזיכרונות מעברו האישי.

בוקובזה לא הסתפק בתערוכת היחיד, ולכן פנה לקהילת יוצאי תוניסיה לתרום לתערוכה חפצים שאף הם הביאו עימם למדינת ישראל. בחלק זה מוצגים בגדים, כלי אוכל והגשה, תכשיטים וספרי קודש. כל אלה מציגים את בחירתן של משפחות אחרות בחפצים המספרים סיפורים נוספים מחיי הקהילה.